פסק-דין בתיק ע"מ 41418-10-12

ערעור על החלטת המשיב ועל החלטת וועדת הערר לפי סעיפים 36(א) ו-65 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (להלן: "החוק") ותקנות 11 ו-12 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973 (להלן: "התקנות" ו"הוועדה" בהתאמה) לדחות את בקשת המערערות לראות בהצתת מערבל הבטון השייך להן כפעולת איבה בהתאם לחוק ולתקנות.

הרקע לערעור וטענות הצדדים

1.         בחזקת המערערות משאית עליה מורכב מערבל בטון (להלן: "הרכב"). המשאית בבעלות מערערת 1 ומערבל הבטון בבעלות מערערת 2. על גבי הרכב היו צבועים באופן בולט סימני המסחר של "קבוצת שפיר" בעליה של מערערת 2. ביום 13.05.11 בסביבות השעה 12:30 החנה נהג הרכב, מר אדויאת מוניר (להלן: "הנהג") את הרכב באזור ביתו בשכונת צור באהר שבמזרח ירושלים. הנהג בדק את הרכב בסמוך לשעה 22:00 והרכב היה תקין. בחלוף מספר שעות, סמוך לשעה 01:45 לפנות בוקר, ביום 14.05.11, הוצת הרכב כליל על ידי אלמונים. כוחות משטרה ומשמר הגבול שהגיעו למוקד השריפה בחלוף כרבע שעה נרגמו בסלעים ובלוקים. בחלוף מספר שעות הנהג הגיש תלונה במשטרה. ביום 28.05.11 קבע חוקר כיבוי אש כי בסבירות גבוהה מדובר בהצתה בזדון. חקירת המשטרה שהושלמה ביום 5.06.11 העלתה כי "נסיבות האירוע מעלות יסוד סביר להניח כי הנזק נגרם כתוצאה מפעולות איבה נגד ישראל". המערערות ציינו כי יום 14.05.11 בו נשרף הרכב הוא היום שצויין על ידי חוגים לאומניים ערביים כ"יום הנכבה". הנזק שנגרם למשאית הסתכם בסך של 352,000 ש"ח והנזק למערבל הסתכם בסך של 96,114 ש"ח.

2.         המערערות הגישו למשיב תביעה לתשלום נזק מלחמה בהתאם לסעיף 35 לחוק, ואולם זה דחה את התביעה מאחר ולא שוכנע כי הנזק הנתבע הינו "נזק מלחמה" כמשמעותו בסעיף 35 לחוק. על החלטה זו הוגש ערר לוועדה אך זו דחתה את הערר וקבעה כי לא הוכח כי ההצתה הינה פעולת איבה. לחלופין קבעה הוועדה כי גם אם ההצתה הייתה פעולת איבה, המערערות אינן זכאיות לפיצוי בשל ההתרשלות בהחניית הרכב באזור מסוכן בעת המועד לפורענות.      

3.         לטענת המערערות, הוועדה התעלמה בהחלטתה ממכלול הנסיבות אשר הצביעו על כך שמדובר בפעולת איבה והתמקדה אך בעדותו של הנהג אשר אכן לא הייתה עקבית, בפרט בכל הנוגע לקיומן של הפרות סדר והפגנות בצור באהר עובר להצתת הרכב. לדבריהן, העובדה כי הרכב היה מזוהה כרכב בבעלות ישראלית; העובדה שהרכב הוצת בכוונת זדון לאחר שחלונו נופץ ודלק נשפך לתוך תא הנהג; העובדה שהרכב הוצת בליל הנכבה במזרח ירושלים; העובדה כי כוחות המשטרה ומשמר הגבול שהגיעו לרכב בסמוך לאחר הצתתו נרגמו בבלוקים וסלעים; ואישור משטרת ישראל כי יש יסוד סביר שמדובר בפעולת איבה - כל אלו מכריעים את הכף לעבר ההכרעה כי מדובר בפעולת איבה. לטענת המערערות, התעלמות הוועדה ממכלול ראיות אלו מלמדת כי היא סברה כי נטל ההוכחה הרובץ לפתחן של המערערות הוא "למעלה מספק סביר" וזאת חרף דברי הוועדה עצמה כי נטל ההוכחה הנדרש הוא "מאזן הסתברויות". מה גם, הוועדה לא העלתה כל רקע חלופי להצתה זו. המערערות הוסיפו כי אין בסיס לקביעת הוועדה כי בהעדר הוכחה על קיומן של הפגנות בשעות שקדמו להצתה, לא ניתן לקבוע כי ההצתה הייתה פעולת איבה. גם לא היה מקום לקביעה כי אי הבאת יומני המשטרה אודות האירועים בצור באהר בשעות שקדמו להצתה ולאחריה רובץ לפתחן של המערערות, ובכך לפטור למעשה את המשיב מהבאת ראיות חרף התשתית העובדתית הלכאורית שהעמידו המערערות. הן ציינו כי הן פנו למשטרה לקבלת החומר בהתאם לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 אך פנייתן לא נענתה. מנגד המשיב יכול היה לקבל בנקל חומר זה בהתאם להוראות סעיפים 48 ו-49 לחוק. המערערות הוסיפו וטענו כי הוועדה נמנעה למעשה מקביעת ממצאים עובדתיים באשר לגרסת הנהג כמו גם באשר למהימנותו, ולא היה מקום להסתפק באמירה כי המערערות אינן זכאיות לפיצוי בכל מקרה - שכן אם גרסת הנהג נכונה הוא התרשל בכך שהחנה את הרכב באזור בו היו הפרות סדר, ואם גרסתו אינה נכונה הרי שלא היו הפרות סדר וההצתה אינה פעולת איבה.      

4.         המערערות גם טענו כנגד קביעת הוועדה כי הן אינן זכאיות לפיצוי גם בשל הרשלנות שבהחניית הרכב במקום בו החנה אותו הנהג וזאת על בסיס תקנה 7 לתקנות. לטענתן, המשיב דחה את בקשתן על בסיס הסמכות שהוקנתה לו בתקנה 8 לתקנות וכך גם טען בכתב תשובתו לערר שהגישו. טענתו לאי זכאות המערערות לפיצוי על יסוד תקנה 7 לפיה לא יראו נזק כ"נזק מלחמה" אם נגרם כתוצאה מכך שהניזוק נהג ברשלנות, נולדה רק בשלב מאוחר יותר, ולא זו בלבד שמדובר בטענות עובדתיות סותרות - לפיהן, מחד יש לדחות את תביעת המערערות משום שלא מדובר בהצתה על רקע פעולות איבה ומאידך יש לדחות את תביעת המערערות משום שהרכב הוחנה במקום שהיה "חבית חומר נפץ" וההצתה הייתה צפויה - אלא שמדובר בשינוי חזית שהוועדה לא התירה אותו מראש. הוועדה גם לא הייתה מוסמכת להכריע בשאלת היקף הרשלנות של הנהג מקום בו עניין זה כלל לא נשקל על ידי המשיב. לגופו של עניין נטען כי תקנה 7 אינה ברת תוקף משום שהיא נוגדת את הוראות החוק שעה שהיא מצמצמת את זכאותו של מי שזכאי לפיצוי לפי החוק בלא הסמכה בדין. הוועדה ציינה בהחלטתה כי אינה מוסמכת לדון בתוקפה של התקנה, ואולם לאור האמור, על בית המשפט להורות על ביטולה. המערערות הוסיפו כי גם לו התקנה הייתה ברת תוקף הרי שיש לפרשה בצמצום וליישמה רק במקרים קיצוניים של רשלנות רבתי שמקרה זה אינו בא בגדרם, שכן אין לדרוש מהאזרח להפסיק את שגרת חייו בשל החשש לפגיעה אפשרית ברכושו. לא היה כל מקום לקביעה כי הנהג התרשל בכך שלא הזיז את הרכב ממקומו בשעה 23:00 בלילה. בין כך ובין כך נטען, רשלנותו של הנהג אינה יכולה לפגוע בזכאותן של המערערות.

5.         מנגד טען המשיב כי יש לדחות את הערעור על הסף, שכן על פי דין ערעור על וועדת ערר הינו בזכות על שאלה משפטית בלבד ובמקרה זה מדובר בערעור על קביעות עובדתיות בלבד. המשיב הוסיף כי יש לדחות את הערעור גם לגופו של עניין מפני שהחלטת הוועדה נתקבלה על סמך הראיות שהוצגו בפניה, והמערערות לא הצליחו להוכיח כי הנזק שנגרם לרכב הוא תוצאה של פעולת אביה או פעולת מלחמה, וזאת במיוחד לאור העובדה כי העד מטעמן מסר שלוש גרסאות סותרות בשלוש הזדמנויות שונות. הוועדה בחנה את טענות המערערות לעומקן, התרשמה מהראיות שהובאו בפניה ואין סמכות להתערב בקביעותיה העובדתיות אודות נסיבות הצתת הרכב. המערערות אמנם מנסות לשוות לערעורן אצטלא של ערעור בעניינים משפטיים, ולא היא. כך למשל, יש לדחות את טענתן כי הוועדה קבעה כי תנאי להוכחת פעולת אביה הוא קיומה של הפגנה עובר לאירוע הנזק, שכן אין לכך כל אחיזה בהחלטת הוועדה. כך גם יש לדחות את טענת המערערות כי הוועדה קבעה רף הוכחה של "למעלה מספק סביר" מקום בו היא ציינה במפורש כי המערערות לא עמדו בנטל של "מאזן הסתברויות" להוכיח את תביעתן. פשיטא גם שיש לדחות את טענת המערערות לרמת הוכחה פחותה מ"מאזן הסתברויות", שכן ההלכה בעניין זה ברורה לפיה נטל השכנוע לפי החוק מוטל לפתחו של התובע אשר עליו להוכיח את תביעתו, כמקובל בהליכים אזרחיים, במאזן ההסתברויות. הוועדה לא נמנעה מלחוות דעתה אודות עדות הנהג, אלא ציינה במפורש כי גרסאותיו השונות של הנהג גרמו לה לפקפק בדבריו, וכי שינוי הגרסאות שלו מעלה רושם של ניסיון להתאים גרסה לתוצאה הרצויה. הוועדה אך הוסיפה וקבעה כי גם לפי גרסאותיו של הנהג אין מקום לקבל את תביעת המערערות בשל הרשלנות העולה מהתנהגותו.

6.         באשר לטענות כנגד השימוש בתקנה 7 נטען כי אין מדובר בהרחבת חזית, שכן הטענה נולדה לאחר שהמערערות הביאו עדות חדשה מטעמן של מר רונן נחום אודות נסיבות ועניינים שלא בא זכרן בערר ולאחר הטענות החדשות שנשמעו מפיו של הנהג, טענות שגרמו להרחבת החזית על ידי המערערות והמשיב היה אפוא, זכאי להתייחס אליהן. מה גם, שהוועדה אינה כפופה לסדרי הדין הרגילים, וודאי שמדובר בטענה משפטית חדשה, להבדיל מטענה עובדתית, שניתן להעלותה גם בשלב מאוחר בהליך. באשר לתוקפה של תקנה 7 נטען כי התייחסות הוועדה לתקנה זו הייתה במסגרת "למעלה מן הצריך" ואין אפוא, מקום להיזקק לטענות בדבר חוקיותה בהליך זה. מה עוד שבית המשפט העליון התייחס בעבר לתקנה זו ולא הביע עמדה כי קיימת בעייה בחוקיותה.   

דיון והכרעה

7.         תקנה 12א(א) לתקנות קובעת כי "על החלטת ועדת הערר ניתן לערער, בבעיה משפטית, לבית המשפט המחוזי...". על יסוד הוראה זו נקבע בפסיקה כי בית משפט זה אינו מתערב בממצאים עובדתיים של וועדת הערר ובמסקנות העובדתיות העולות מממצאים אלו (ע"ש (י-ם) 5203/98 מנהל מס רכוש נ' מוסא מחמד עליל, 26.11.00). אכן, קיימים מקרים בהם קיים קושי בהגדרת מהותה של "בעיה משפטית" (ראו בעניין זה ע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' ווייסמן, 1.04.03; ע"א 7624/04 השקעות ר.ע.ה בע"מ נ' מינהל מיסוי מקרקעין חיפה, 15.06.05), ואולם במקרה זה ברור כי המחלוקת שבין הצדדים היא עובדתית גרידא. הוועדה התייחסה בהחלטתה לכל הראיות שהמערערות הביאו לפתחה וקבעה כי הן לא עמדו בנטל הרובץ עליהן להוכיח ב"מאזן הסתברויות" כי המניע לפעולת ההצתה הייתה עוינות או שנאה לישראל כמו גם מתוך כוונה להפחיד או לפגוע באזרחי המדינה או ברכושם בשל היותם ישראליים (רע"א 6904/97 ס' ת' ו' בקעות בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ''ד נב(4) 1).

8.         אכן, הוכחת המניע שביסוד הפעולה שגרמה את הנזק לרכוש, ברוב רובם של המקרים אינה קלה ועל כן קיימת דרישה מיוחדת לבחינת מכלול הראיות הנסיבתיות (רע"א 1942/12 רהיטי עמק איילון בע"מ נ' מדינת ישראל מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, 14.05.12), בכללן המקום בו הוסב הנזק לרכוש והאם הוא מקום המועד לפעולות איבה; האם מדובר במקום שנעשו בו מעשי איבה על רקע לאומני בעבר; האם הושמעו איומים להתנכלות או התרחשו התנכלויות שקדמו לאירוע מושא התביעה; וכיוצ"ב (רע"א 6904/97 בעניין ס' ת' ו' בקעות בע"מ). ברם במקרה זה למעט יידוי האבנים לעבר כוחות המשטרה לאחר ההצתה, לא הוכח דבר מכל זה, וגם אם העובדה שלא קדמו להצתה הפרות סדר אין בה כשלעצמה לדחות את הטענה כי מדובר בפעולת איבה, יש בה כדי להצטרף למכלול הנסיבות ולצייר תמונה כוללת אודות נסיבות האירוע. כך גם, עדות אחראי הנהגים מטעם מערערת 2 כי לפחות 10 נהגים של מערערת 2 גרים בשכונת צור באהר וג'בל מוכאבר וכי כ-60 משאיות הנושאות את השילוט של "קבוצת שפיר" חונות מדי לילה בשכונות אלו, יש בה כדי להצטרף למכלול הנסיבות וללמד על נסיבות האירוע. גם עיון בהחלטת הוועדה מלמד כאמור, כי היא נתנה דעתה למכלול הראיות שהובאו בפניה וביססה את מסקנותיה עליהן, ואין אפוא, יסוד להתערב בהן. גם לא מצאתי יסוד לטענה כי הוועדה לא קבעה ממצאים באשר לעדותו של הנהג, שכן בצדק טען המשיב כי במסגרת החלטת הוועדה ניתן מקום נרחב לדיון בשלל גרסאותיו ונאמרו דברים ברורים באשר למהימנותו.

9.         אין אפוא, מקום להתערב בהחלטת הוועדה בכל הנוגע לקביעתה כי המערערות לא הרימו את הנטל להוכיח כי ההצתה הייתה פעולת איבה, ומשכך אין צורך לדון בטענת המערערות אודות השימוש שעשתה הוועדה בתקנה 7 לשלילת הפיצויים מהן.

הערעור נדחה והמערערות ישלמו למשיב הוצאות בסך 7,500 ש"ח.

תק' תשנ"א-1990ניתן היום,  י' שבט תשע"ג, 21 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: